קבוצות דיאלוג בזום – מה למדנו?

עם פרוץ ‘המצב’ היתה לנו דילמה קצרה – האם ניתן להמשיך ולקיים את קבוצות הדיאלוג שלנו בלי להיפגש פנים אל פנים? התכניות שלנו מבוססות על מפגש בינאישי משמעותי, ושיחות וידאו היו עד אז כלי שהשתמשנו בו רק בלית ברירה, ורק למפגשים עם שותפינו באמריקה ואירופה. לנהל דיאלוג בין-תרבותי משמעותי בזום נראה לנו מופרך ומאולץ כבר בהגדרה.

כבר בשבוע הראשון היה ברור לנו שצריך לשמור על רצף. התחלנו את העבודה במרחב הוירטואלי עם הרבה חשש וסקפטיות, במטרה בעיקר לשמוע מה שלום כולם, ובהנחה שנוכל בעיקר ‘לתחזק את הקבוצה’ ולשמור על קשר, עד שנחזור להיפגש. אבל להפתעתנו גילינו שזה עובד, במיוחד בגלל שלמשתתפים היה חשוב שזה יעבוד. למזלנו, ‘המצב’ תפס אותנו אחרי תחילת הסמסטר השני, כלומר שכל קבוצות הדיאלוג השנתיות כבר היו אחרי חצי שנה של עבודה משותפת, ובעיצומו של שיח מעניין. הדאגה ההדדית והעניין פיצו חלקית על מגבלות הז’אנר, ומהר מאוד הבנו שיש כאן הרבה הזדמנויות ללמידה ופיתוח.

ההנחיה של קבוצות בזום דורשת הרבה התאמות, מצד המנחים ומצד המשתתפים. במיוחד בקבוצות דיאלוג, ה’סטינג’, כללי ההתנהלות והשיח, הם מאוד משמעותיים. במפגשים ‘הרגילים’ מעוצבות נורמות של מה מקובל, ראוי ומצופה, כדי לקיים דיאלוג אפקטיבי, אבל המפגש בזום דורש הגדרות חדשות. לדוגמא – הסטודנטים רגילים ללמידה מרחוק יחסית פאסיבית, ובדרך כלל עם וידאו סגור. במפגשי הדיאלוג חשוב לנו לראות את כולם, ואנו מבקשים מן המשתתפים לפתוח את המצלמה. אבל לחלק מן הסטודנטים והסטודנטיות זה לא נעים – הסטינג החדש מכניס את הקבוצה לבית הפרטי של המשתתפים, וחלקם מרגישים אולי שלא בנוח, או שאין להם מספיק פרטיות כדי להרגיש בטוחים. גם בהקשר הזה עולים הבדלים בין תרבותיים ומשתקפים פערים חברתיים, בין מגזריים ובין מגדריים.

אפשר לתאר תהליך התפתחותי של העבודה שלנו כמנחים במפגשים הוירטואליים – אחרי החשש והסקפטיות שמחנו לגלות שזה אפשרי, אבל בשלב הבא גילינו גם את ‘מגבלות הז’אנר’ – לדוגמא עד כמה קשה לעקוב אחר הדינמיקה, איך דברים נאמרים ואיך הם מתקבלים. התקשורת היומיומית שלנו מבוססת על 70 אחוז תקשורת לא-מילולית, כולל שפת גוף, הבעות פנים ואינטונציה, שמורכב מאוד ‘לקרוא’ במפגשי וידאו קבוצתיים. הפער הזה יוצר עומס קוגנטיבי – המוח שלנו עובד קשה מאוד כדי להשלים את החסר – וזו אחת הסיבות מדוע שיחות זום הן מעייפות, גם עבור המשתתפים ואולי במיוחד עבור המנחים. לכן בשלב שאחרי ניסינו ללמוד ביחד עם המנחים את המאפיינים והמשמעויות של ההנחיה במדיום החדש, לשתף ברעיונות ובניסיון שהתחלנו לצבור, ולהבין מה ניתן לעשות כדי לעשות את ההנחיה יותר אפקטיבית. טיפ לדוגמא – שמתם לב שקשה לא להסתכל על עצמכם בתצוגת הזום, אבל האם אתם מכירים את האפשרות של Hide Self View?

גם עם הקבוצות עברנו שלב שבו נראה היה שקשה להתקדם ולהעמיק בתהליך במסגרת החדשה, אבל לשמחתנו – ההתמדה עבדה גם כאן. למול הקשיים, אין ספק ש’המצב’ מספק הרבה נושאים לשיח המשותף, ואולי גם מעודד את הרצון להזדמנויות לשיח בינאישי משמעותי ואת הנכונות לשתף, דווקא על רקע הריחוק החברתי, ואולי אפילו ‘בחסות’ המדיום המרחיק. זכינו לשמוע שיתופים מאוד אמיצים ומעניינים, על חוויות התקופה במקומות שונים, בקהילות שונות ובמציאות חברתית מגוונת. הקלישאה הידועה שלפיה ‘הקורונה לא מבחינה בין דת גזע ומין’ נכונה אולי ברמה הרפואית, אבל ברמה החברתית ניתן לשים עליה סימן שאלה גדול, וההתמודדות עם אתגרי התקופה במקומות השונים היתה בסיס מרתק ללמידה משותפת. 

על דוגמאות מהשטח וסדנא מעניינת במיוחד – בחלק הבא.

סגירת תפריט

עיצוב ופיתוח: קבוצת מינוף

Made by: Minuf Digital

יש לכם שאלה?