יחסי הכוחות והגמוניה אשכנזית

המסע לפולין; למה צריך את זה?

שמעתם על הטיול השנתי לחו"ל בכתה יב'? -זה שמסובסד על ידי משרד החינוך וממומן על ידי ההורים, זה שכולל הדרה מזרחית, קיבוע תפיסות אוריינטליסטיות ויום קניות בזקופנה? אם שמעתם, סימן שאתם לא גרים בפריפרייה

מסעות הנוער לפולין מתקיימים בחסות משרד החינוך החל מ-1988. בתי הספר התיכוניים ותנועות הנוער מוציאות בכל שנה אלפי בני נוער למסעות אלו. מה שהתחיל כטפטוף עדין של בתי-ספר בודדים ומשלחות צנועות מתנועות הנוער, הפך לנחשול של אלפי בני נוער צעירים שנוסעים ל"מסע לפולין" מדי שנה.

גלית ברוידא שואלת מספר שאלות: איפה השואה המזרחית? האם זכרון השואה מיועד לעשירים בלבד? מה בין אנטישמיות לגזענות?
בבלוג "מעמול" של מכללת ספיר

נתוני הזכאות לבגרות - מי אמר שאפליית המזרחים נעלמה?

תמיד יטענו נגדנו שאנחנו השד
אמירה נוספת על הפריבילגיות להן זוכות אוכלוסיות שונות, ביחס למוצאן האתני.
שוב פורסמו נתוני הזכאות לבגרות, וגם הפעם התכסו במילים "יישובים חזקים" ו"אוכלוסיות חלשות", העיקר שלא נגיד שהגזענות נגד מזרחים חיה ובועטת, מעיפה אותנו לתחתית החינוך, החברה והכלכלה.

אין זה מקרה שיישובים כמו שוהם, כוכב יאיר, קריית אונו ואחרים נמצאים בעלית הטבלה. קל לנחש מי הרוב שמרכיב יישובים אלה, ועל כן המתאם בין מוצאה האתני של האוכלוסייה לבין הפריבילגיות להן היא זוכה. ציבור גדול נעדר מהנתונים הללו, כמו שנעדר משאר נתוני המדינה – ציבור מזרחיות ומזרחים, שנותר שקוף גם בנתוני הלמ"ס משום שיש כאלה שרוצים להמשיך ולטעון שאולי פעם הייתה אפליה נגדנו, אבל היא נעלמה.

הגיעה העת לדרוש מכל אותם חוקרים ומבצעי סקרים – הבה נתחו את הפערים בין אשכנזים למזרחים, תגלו לאוכלוסייה כולה כי השד העדתי נותר ומתפרץ המשכית לא על ידנו כי אם על ידי מייסדי המדינה, ממשיכיהם, ולדאבוני גם על ידי אלה שכביכול או לא כביכול, פועלים מול הממשלה בשם ה"מחאה".

המאמר מאת שולה קשת באתר "העוקץ"

מי צריך פריווילגיות? תשובה למאמר של תום מהגר

המאמר נכתב כתגובה למאמרו של תום מהגר - מדוע פעילי שמאל אינם מתמודדים עם הבעיה המזרחית?

הכותבת מציינת מספר פריווילגיות כגון תואר אקדמי (ובוודאי במקצוע לא מעשי), שימוש מרשים בשפה כתובה ומדוברת, יכולת מיקוח, ידע משפטי ושימוש בכלים משפטיים, יכולת להתמודד עם ביורוקרטיה בלי להתייאש:
" זו צורת התנהלות יומיומית, טבעית, למי שזכתה לה. ובהרבה מקרים היא עובדת."

"...להיות משפטנית זו פריווילגיה, בין אם אני משתמשת בה רק לטובתי או גם קצת לטובת אחרות (אלטרואיסטי לגמרי זו כנראה אשליה). נדמה לי שכאן הנקודה שחסרה אצל מהגר - הכישורים האישיים שלי בלי ספק מועילים לי, השאלה אם הם יכולים להועיל לנשים נוספות, והאם זה ישתלם להן. למדתי משפטים כי אני חושבת שכן, ובינתיים אני לא מתחרטת. הצד של הרעים-מאוד לא הולך לוותר על שימוש בכלים משפטיים כל זמן שהם עובדים לטובתו, ומישהו (שלרוב די שונה ממני) נדפק מזה. בשביל "להצמיח כוחות בצניעות ובלי פריוולגיות”, השכונות לא צריכות אותי. שכל, כריזמה ויכולת ארגון יש לאנשים גם בלעדיי. תואר רלוונטי, לא תמיד. באופן מאוד עורכדיני ומאוד לא אנרכיסטי, אני מוכנה לשחק עם המערכת כדי שמישהו יקבל משכורת, קצבה, או ימשיך את חייו בלי רישום פלילי."

המאמר בבלוג של מעין נייזנה

שייך לקטגוריה ראשית:

מדוע פעילי שמאל אינם מתמודדים עם הבעיה המזרחית?

הכותב טוען, שפעילי השמאל פועלים בשם מהגרים ופלסטינים תושבי השטחים, ותוך כך מממשים את עצמם ויכולותיהם, ומקדמים את הקריירה והמעמד של עצמם. על מנת לגלות סולידריות ולפעול פוליטית עם הקבוצה המזרחית המוחלשת, יש לפעול, לטענתו, תוך ויתור על צבירת הון חברתי, פוליטי או כלכלי, ואף ויתור על מימוש הכישורים האישיים. זאת כדי לצמצם את הפערים ולאפשר צמיחת כוחות בתוך הקבוצה המזרחית, שיהוו את הקול שלה.

"בעוד שפעילותו של השמאל בשטחים הכבושים ובישראל הינה משאב, שמתורגם לשעתוקה של הגמוניה פוליטית אשכנזית, הפעילות עם מזרחים עלולה להיות לא מתגמלת, לא "סקסית" וכרוכה במתחים שאינם פשוטים. זו פגיעה במעמד.
זו הסיבה לדעתי שקיימת נטייה כל-כך ברורה בשמאל לדיבור והתעסקות בשטחים הכבושים ובמצבם של מהגרי עבודה ופליטים. כרגע, אין נכונות לפתוח את תיבת הפנדורה המזרחית-אשכנזית, משום שלמעשה היא תחתור תחת מעמדה ההגמוני של הקבוצה שמרכיבה את השמאל הישראלי האשכנזי. אולם לדעתי זה אחד המפתחות שעשוי להציל את השמאל. אם פעיליו לא ישכילו להתמודד עם הסוגיה הזו, הם יוותרו בלתי-רלוונטיים לחברה הישראלית."

המאמר של תום מהגר באתר "העוקץ"

שייך לקטגוריה ראשית:

חזקים על לוד

חזקים על לוד
"הפרויקטים עתירי התקציב "כפר איילים" ו"עושים שכונה", המשווקים לסטודנטים כתוכניות דגל להצלת העיר לוד, הם פני המדיניות החברתית-כלכלית בישראל: משקיעים בחזקים וכל היתר יקבלו פירורים ויאמרו יפה תודה."

"לכאורה, התגייסו נושאי הדגל החברתי להציל את העיר לוד. להציל אותה כנראה מעצמה ומתושביה, שאינם ראויים ומתאימים לעזור לעצמם. תושבות/ים חלשות ועלובות עד כדי כך, שיש להביא "אוכלוסייה חזקה" לתוכם. החזקים, הם אינם באים סתם ככה. צריך להתחנף אליהם, צריך לתקצב אותם. ברור להם, לאוצר ולדנקנר, כי התושבים החלשים, מי שהם עצמם החלישו לאורך שנים, אינם יכולים להתמקח. הם ייקחו כל פירור ויגידו תודה. יש להם ברירה?"

רותי לביא גם פגשה את הסטודנטים המיועדים לתכניות אלה: "ניסיתי להסביר לסטודנטים שהממתק הזה המוצע להם נוצר על חשבון חיי אחרים, כי הוא מורעל ומרעיל (לא במילים אלה, כמובן, כאן אני פשוט משתפת בכאבי ובתסכולי). חלקן כעסו, ואפשר להבין אותן/ם. אפשר גם להבין כי במדינה שלנו, מי שכבר הצליח להגיע ולהיות סטודנט הוא פעמים רבות מאותה אוכלוסייה חזקה המורגלת בנתינת נדבות, בצדקה במקום בצדק."

המאמר מאת רותי לביא באתר "העוקץ"

על עמותת איילים:
עמותת איילים הקימה 11 כפרי סטודנטים בנגב ובגליל, בהם מתגוררים סטודנטים במהלך לימודיהם באזור, מתנדבים בקהילה ומקבלים מלגות ומגורים. בפעילות של עמותת מבט עם מתנדבי שנת השירות של איילים, למדנו איתם על הפערים הבין תרבותיים בהם הם נתקלים – בינם לבין עצמם, ובינם לבין הסביבה אליה הם מגיעים.

עמותת איילים - יוצאים לפריפריה

עמותת איילים הקימה 11 כפרי סטודנטים בנגב ובגליל, בהם מתגוררים סטודנטים במהלך לימודיהם באזור, מתנדבים בקהילה ומקבלים מלגות ומגורים. בפעילותנו עם מתנדבי שנת השירות של איילים, למדנו איתם על הפערים הבין תרבותיים בהם הם נתקלים – בינם לבין עצמם, ובינם לבין הסביבה אליה הם מגיעים.
 
באתר "המעברה" פרסמה נטע אלקיים סיפור בדיוני (?) ובקורתי על חוויותיה בטקס של העמותה. המאמר מעלה ביקורת על המשמעות החברתית של הפעילות, וגורר תגובות רבות ומענינות בקשת רחבה של דעות.
"אתם בוודאי תוהים מה לי, סטודנטית במכללה למורים, ילידת נתיבות שבנגב, ולחבורת יפי הבלורית הללו שטוענים שבאו ליישב את הנגב? ובכן, באותם ימים, לא שאלתי שאלות. המילגה הייתה מעל לכל ציפייה, הרוח הייתה התיישבות בנגב, ומי אם לא אני, גאה במוצאי, ובסביי וסבתותיי 'חלוצי-הנגב', שלא אלך על זה? עליתי אל המונית עם הגיטרה הקטנה שלי, ונסעתי. הנהג כבר קיבל הוראות לאן."

למאמר תגובות רבות, והדיון מעניין - כדאי לקרוא

לך תצטיין! - רק 10% מהמרצים הבכירים באקדמיה הם מזרחים

מאת אדמית פרא

דוח OECD שקבע השבוע כי ישראל נסוגה בזמן שהעולם צועד קדימה, הזכיר לאדמית פרא כי רק 10% מכלל המרצים הבכירים באקדמיה (קרי דוקטורים עם קביעות במוסד אקדמי) הם מזרחים. מתוכם, אחוז אחד מייצג את הנשים המזרחיות. אם כך, איזה סיכוי יש לאישה מזרחית להגיע למעמד הנכבד הזה?

דוח OECD שקבע השבוע כי ישראל נסוגה בזמן שהעולם צועד קדימה, הזכיר לי שיחה עם אחד המרצים באוניברסיטה, שהפתיע אותי עם הנתון הבא: רק 10% מכלל המרצים הבכירים באקדמיה (קרי דוקטורים עם קביעות במוסד אקדמי) הם מזרחים. מתוכם, אחוז אחד מייצג את הנשים המזרחיות. אחוז אחד?? השתוממתי, אם כך, איזה סיכוי יש לאישה מזרחית להגיע למעמד הנכבד הזה? סיכוי של אחוז אחד, השיב לי המרצה, אשכנזי אגב, ומיד הוסיף ש"גם זה משהו" לנוכח המבט המיואש שלי.
אבל לא זה מה שהטריד את מנוחתו. איך זה, שאל מתוך סקרנות אמיתית, שבישראל 2010 אין ייצוג הולם של מזרחים באקדמיה? הרי דור שלם עבר כאן מוביליות חברתית, אז איפה הם?

אם ננסה לענות על השאלה הזאת ברצינות, ניתן להניח שתי הנחות בסיס:

1. המזרחים מעדיפים לדלג על האקדמיה ולבחור בעיסוקים אחרים.
2. המזרחים מגיעים לאקדמיה, אך עוזבים אותה לאחר התואר הראשון או השני. כלומר, לא מגיעים לדוקטורט ומשום כך אין להם ייצוג הולם בסגל הבכיר.
הרשו לי להדוף את הטענה הראשונה בעלת הניחוח הגזעני משהו, המניחה כי המזרחי מעדיף "לעשות כסף" על פני לימודים גבוהים, מפני שהתרבות ממנה הגיע מכוונת אותו מגיל צעיר לרדוף אחר הממון ולא אחר העשרת רוחו. טענה זאת אולי הייתה נכונה לפני ארבעים שנה, בשעה שהאקדמיה כללה ארבע אוניברסיטאות בלבד והמודעות להשכלה גבוהה הייתה עדיין בחיתוליה.

לא בדקתי את הנתונים, אבל אני בטוחה שאחוז המזרחים המסיים תואר ראשון גבוה בהרבה מ-10%, בייחוד לאור המכללות הרבות המעניקות היום תואר ראשון. זה מביא אותנו להנחה השנייה: המזרחים מגיעים לאקדמיה, אבל לא מגיעים לדוקטורט. רק אחוז קטן מהם ממשיך הלאה ואחוז עוד יותר קטן מתקבל לסגל הבכיר באוניברסיטה, אבל מה זה קטן, פצפון, ביחס לחבריהם האשכנזים המאכלסים את 90% האחרים.
מאיפה מגיע הפער הזה? מה נתקע שם בין התארים?

שייך לקטגוריה ראשית:

Subscribe to RSS - יחסי הכוחות והגמוניה אשכנזית

שתף