תרבות ואמנות

ביקורת על התערוכה "דיוקן תימני" במוזיאון ארץ ישראל, תל-אביב

לכל תימני יש שם

התערוכה "דיוקן תימני", בה מוצגים צילומים מראשית ימי הציונות ועד קום המדינה,  מלמדת על האופן שבו משתמרים יחסי הכוח בשדה האמנות בישראל. האוצר ממצב את עצמו כחוקר ביקורתי המבצע מהלך היסטורי, אך למעשה הוא תורם לאשרור הסדר שכנגדו הוא יוצא, ובעיקר משתמש בתימנים ככלי להשגת מטרה שלתימנים אין כל קשר אליה.

האוצר גיא רז ממצב את עצמו כבעל ראייה חברתית ביקורתית, אולם אני מתקשה להסכים למיצוב זה. סקירתו משקפת את התרבות התימנית מנקודת ראות אשכנזית. מכותב הטורח להציג את עצמו כביקורתי הייתי מצפה לקצת יותר. היה עליו לתת מקום גם לכתיבה של תימנים על התרבות שלהם ומשמעותה בעיניהם. בנוסף, לא נעשה מאמץ ראוי לזהות את שמות המצולמים.
רז ראוי לקרדיט צנוע על איסוף החומר והצגתו ולהרמת גבה באשר לפירוש שהוא נותן למעשה זה, לתיאוריו ההיסטוריים של התימנים, הצלמים ותהליך הצילום ובעיקר לתמיהה על הקרדיט המוגזם אותו הוא מבקש לקבל.

המאמר מאת רפי שובלי באתר "העוקץ"

שייך לקטגוריה ראשית:

באיזה סוג של מוזיקה משקיעה המדינה?

בזמן שבאופרה מצחצחים את השטיחים בטרקלינים, גופים שעוסקים במוזיקה מזרחית קלאסית בקושי מצליחים לשרוד. דו"ח של קואליציית "ליבי במזרח" שיצא לפני כשנה מציין, כי כ- 95% מתקציב משרד התרבות למוזיקה הולך על מוזיקה מערבית-קלאסית. על הפירורים נלחמים כל השאר- מוסדות תרבות מזרחית, ערבית, אתיופית וכו.'
 
המאמר משלב 3 סרטוני וידאו. מאת אופיר טובול באתר "קפה גיברלטר"

שייך לקטגוריה ראשית:

מי מפחד מיגאל עדיקא? שחקן מזרחי מובטל והוא יודע למה.

חצי שנה שהשחקן יגאל עדיקא כבר מובטל והוא יודע בדיוק למה: תעשייה של אשכנזים.

פורסם בבלוג של שלומית ליר
הראיון עם השחקן יגאל עדיקא בעכבר העיר מעלה מחדש בגילוי הלב האמיץ שבו את סוגיית מקומה של הזהות המזרחית במרחב הציבורי הישראלי.  כאשר עדיקא מספר על תסריטים שמדירים שחקנים שאינם מתנכרים לזהות המזרחית שלהם הוא יודע על מה הוא מדבר. כתבתי על כך לא מעט מאמרים בבלוג זה (ראו למשל עוד סדרה אשכנזית בעצם?, מי יטפל במטפל? ועוד ועוד).

הראיון עם עדיקא מעלה סוגיות הקשורות לזהות, חופש הבחירה, דיכוי מול שחרור, והיכולת לכונן חיים עצמאיים במציאות הישראלית. המימזיס המעוות שבסדרות טלוויזיוניות סטריאוטיפיות שאינן מאפשרות לשחקנים מזרחים לשחק תפקידים משמעותיים ולהביא לידי ביטוי את ההווי ממנו הם מגיעים מעלה את השאלה עד כמה פרט או קבוצה מדוכאים יכולים להשתחרר מהתסריט החברתי המנמיך המולבש עליהם בכוח.

במקרה של החברה הישראלית ניתן להוסיף ולשאול כיצד ניתן להתמודד מול ייצוגים סטריאוטיפיים בינאריים של  מרכז מולבן (בזהות מערבית מדומיינת) אל מול שוליים כהים המושמים ללעג ולשכתב את התסריט הקולקטיבי באופן שיאפשר לזהות המזרחית להתקיים כסובייקט אל מול סובייקט במארג החברתי.

עדיקא איננו לבד בתובנות שהוא מעלה. לאחרונה יזמו מספר ארגונים חברתיים בהם מרכז תמורה, ממזרח שמש, והקשת הדמוקרטית בשיתוף עם פעילים מרכזיים בשדה כמו שירה אוחיון, אורטל בן דייל, יובל עברי, יורם בלומנקרנץ, אלי ברקת ועוד קמפיין לחלוקת צודקת של משאבים, תוך הפניית תשומת הלב הציבורית לתקציבים המזעריים המוקצים לתיאטראות, להקות ותזמורות "מזרחיות" ביחס לאלו ההגמוניות.

הפתרון הוא לא להכנע לתכתיבים התרבותיים המרדדים והסטריאוטיפיים, אלא ללחום על תקציבים ובעיקר להמשיך ליצור גם אם הדבר נחשב לתרבות אלטרנטיבית. עוד תסריטים, ספרים, מוזיקה עם עומק ונוכחות המביאה את המזרח-תיכוניות בקצב שלה, במבטא, ובעושר הבלתי נדלה. פעולה זו חשובה לא רק לשם מתן תפקיד לשחקן זה או אחר אלא כדי לייצר כאן חברה רב-תרבוית שוויונית יותר.

שייך לקטגוריה ראשית:

Subscribe to RSS - תרבות ואמנות

שתף