הנכבה -"ברחו או גורשו"

 פליטים ערביים בורחים מביתם בגליל בזמן מלחמת העצמאות, 1948 (אוסף התצלומים הלאומי, דוד אלדן)

אירועי הנכבה הם אירועים הבאים לציין את מאורעות עזיבתם או גירושם של כ-700,000 מערבי ארץ ישראל במהלך האירועים שליוו את מלחמת העצמאות ב-1948. המונח "נכבה" משמעו אסון או מכה; הערבים מתארים מאורעות אלו בשם זה, בין היתר בשל "גזלת המולדת", גירוש מאדמות, איבוד בנים ופגיעה בכבודם של הערבים שנאצלו להתמודד עם מצב בו הישוב היהודי הצליח לנצח במאבקו אל מול 7 ממדינות ערב.[1]

בספרו, "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים", ההיסטוריון בני מוריס חושף פעולות של הישוב היהודי שהאיצו בחלק מהערבים הפלשתינים לברוח ולהסתלק מארץ ישראל. בין היתר, מוזכר כי מנהיגי הישוב היהודי לעיתים הורו להרוס ולמחוק כפרים שלמים שנכבשו, וננטשו על ידי הפליטים, במסווה של צורך צבאי. בנוסף, נוהלה מעין תעמולה של איומים והפחדות על ידי חלק מהיהודים וזאת כדי להביא לבריחתם של התושבים מהכפרים. כך למשל מסופר כי כוחות ההגנה היהודים נכנסו לכפרים ערבים ואיימו על התושבים שבמידה ולא יפנו את הכפרים הם יירצחו.

בנוסף, מסופר על מספר מעשי הטבח שנעשו כנגד האוכלוסייה המקומית אשר היוו גם כן זרז ליציאתם של חלק מהאוכלוסייה הפלשתינית מהכפרים. כך למשל, מתואר הטבח בעין זייתון, בה 70 שבויים פלשתינים נרצחו על פי פקודת מפקד הפלמ"ח, או הוצאות להורג שנעשו במרכזי כפרים כמו למשל, רציחתם של  12 צעירים שנבחרו באקראי מתוך הקהל בכפר עילבון.[2] עם זאת, בספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים" מבקש ההיסטוריון בני מוריס מהקורא להבין את הרקע ליציאת הערבים הפלסטינים מארץ ישראל. אירועים אלו התרחשו בעיצומו של מאבק מלחמתי בין הכוחות הערביים המקומיים וצבאות ערב לבין ממדיו הקטנים של הישוב היהודי. כמו כן, על פי מוריס, הקורא צריך "לשוות לנגד עיניו" את המטרה שעמדה בפני מנהיגי מדינות ערב, כאשר החליטו לפלוש למדינה היהודית במאי 1948, והיא להשמיד את המדינה היהודית. כך, דבריו של מפקד פלמ"ח בעברו, רפי איתן, "מלחמת העצמאות הייתה מלחמה לחיים או למוות. זה היה או אנחנו או הם, ואם הם היו מנצחים- לא היינו פה היום".[3]  למרבית הפליטים הפלשתינים הייתה כוונה ברורה לחזור חזרה לארץ ישראל לאחר שמדינות ערב יצליחו להכריע את הישוב היהודי. לערבים הפלשתינים היה ברור כי עצם עזיבתם את מדינת ישראל הינו עניין זמני ויתירו להם בזמן הקרוב לחזור חזרה לארץ ישראל.

יש הטוענים כי לאור חקיקת חוק יסודות התקציב (תיקון מספר 40) התשע"א-2011,[4] ישנה סכנה לדיון ולשיח הציבורי בנושא הנכבה ולפגיעה קשה בחופש הביטוי. על פי החוק, ישנו איסור לציין את יום העצמאות של מדינת ישראל כיום אבל. הסנקציה על הפרת החוק הינה שלילת מימון ציבורי.[5] ארגונים רבים עתרו כנגד החוק בטענה כי "הוא פוגע בזיכרון ההיסטורי של המיעוט הערבי, תוך שימוש בכוחו של הרוב לפגוע בחופש הביטוי של ערביי ישראל". בית המשפט דחה עתירה זו וקבע כי בשל היעדר תשתית עובדתית קונקרטית העתירה "אינה בשלה". הכרעה שיפוטית תיעשה רק כאשר עותרים ספציפיים ייפגעו מהפעלת החוק. על פי בית המשפט, לעותרים אלו תהיה אפשרות לבקש צו ביניים המונע את הפעלת החוק לגביהם.[6] החשש העיקרי שהעלו העותרים, ולו לא ניתן מענה מפי בית המשפט, הוא האפקט המצנן של החוק על קיום פעילויות שונות העוסקות בזיכרון הנכבה, מחשש לסנקציות תקציביות.[7]
במסגרת פעילויות להעלאת השיח והדיון בנוגע לנכבה, עמותת "זוכרות" מארגנת שלל פעילויות. בין היתר, היום ה-29/04 יתקיים יום עיון לאנשי חינוך. בנוסף, ישנן הצעות לפעילויות ציבוריות וערבי עיון בנושא, הכול באתר "זוכרות".
 
הכותב: אבי אסולין, סטודנט למשפטים- אוניברסיטת חיפה, פעיל בעמותת מבט.
 

תגיות:

שתף