עדות / אשכנזים «» מזרחיים

חומרים נבחרים בנושא

הפשע: השמעת מוסיקה מזרחית | קישורים | אפליה עדתית, ארגונים ואקטיביסטים, יחסי הכוחות והגמוניה אשכנזית, תרבות ואמנות
שייך לקטגוריה ראשית:
באיזה סוג של מוזיקה משקיעה המדינה? | כתבות ברשת | תרבות ואמנות

בזמן שבאופרה מצחצחים את השטיחים בטרקלינים, גופים שעוסקים במוזיקה מזרחית קלאסית בקושי מצליחים לשרוד. דו"ח של קואליציית "ליבי במזרח" שיצא לפני כשנה מציין, כי כ- 95% מתקציב משרד התרבות למוזיקה הולך על מוזיקה מערבית-קלאסית. על הפירורים נלחמים כל השאר- מוסדות תרבות מזרחית, ערבית, אתיופית וכו.'
 
המאמר משלב 3 סרטוני וידאו. מאת אופיר טובול באתר "קפה גיברלטר"

שייך לקטגוריה ראשית:
עמותת איילים - יוצאים לפריפריה | כתבות ברשת | יחסי הכוחות והגמוניה אשכנזית, דרום / נגב

עמותת איילים הקימה 11 כפרי סטודנטים בנגב ובגליל, בהם מתגוררים סטודנטים במהלך לימודיהם באזור, מתנדבים בקהילה ומקבלים מלגות ומגורים. בפעילותנו עם מתנדבי שנת השירות של איילים, למדנו איתם על הפערים הבין תרבותיים בהם הם נתקלים – בינם לבין עצמם, ובינם לבין הסביבה אליה הם מגיעים.
 
באתר "המעברה" פרסמה נטע אלקיים סיפור בדיוני (?) ובקורתי על חוויותיה בטקס של העמותה. המאמר מעלה ביקורת על המשמעות החברתית של הפעילות, וגורר תגובות רבות ומענינות בקשת רחבה של דעות.
"אתם בוודאי תוהים מה לי, סטודנטית במכללה למורים, ילידת נתיבות שבנגב, ולחבורת יפי הבלורית הללו שטוענים שבאו ליישב את הנגב? ובכן, באותם ימים, לא שאלתי שאלות. המילגה הייתה מעל לכל ציפייה, הרוח הייתה התיישבות בנגב, ומי אם לא אני, גאה במוצאי, ובסביי וסבתותיי 'חלוצי-הנגב', שלא אלך על זה? עליתי אל המונית עם הגיטרה הקטנה שלי, ונסעתי. הנהג כבר קיבל הוראות לאן."

למאמר תגובות רבות, והדיון מעניין - כדאי לקרוא

כל החומרים בנושא

חיפוש מתקדם

הפשע: השמעת מוסיקה מזרחית | קישורים | אפליה עדתית, ארגונים ואקטיביסטים, יחסי הכוחות והגמוניה אשכנזית, תרבות ואמנות
שייך לקטגוריה ראשית:
המסע לפולין; למה צריך את זה? | כתבות ברשת | יחסי הכוחות והגמוניה אשכנזית

שמעתם על הטיול השנתי לחו"ל בכתה יב'? -זה שמסובסד על ידי משרד החינוך וממומן על ידי ההורים, זה שכולל הדרה מזרחית, קיבוע תפיסות אוריינטליסטיות ויום קניות בזקופנה? אם שמעתם, סימן שאתם לא גרים בפריפרייה

מסעות הנוער לפולין מתקיימים בחסות משרד החינוך החל מ-1988. בתי הספר התיכוניים ותנועות הנוער מוציאות בכל שנה אלפי בני נוער למסעות אלו. מה שהתחיל כטפטוף עדין של בתי-ספר בודדים ומשלחות צנועות מתנועות הנוער, הפך לנחשול של אלפי בני נוער צעירים שנוסעים ל"מסע לפולין" מדי שנה.

גלית ברוידא שואלת מספר שאלות: איפה השואה המזרחית? האם זכרון השואה מיועד לעשירים בלבד? מה בין אנטישמיות לגזענות?
בבלוג "מעמול" של מכללת ספיר

נתוני הזכאות לבגרות - מי אמר שאפליית המזרחים נעלמה? | כתבות ברשת | אפליה עדתית, יחסי הכוחות והגמוניה אשכנזית

תמיד יטענו נגדנו שאנחנו השד
אמירה נוספת על הפריבילגיות להן זוכות אוכלוסיות שונות, ביחס למוצאן האתני.
שוב פורסמו נתוני הזכאות לבגרות, וגם הפעם התכסו במילים "יישובים חזקים" ו"אוכלוסיות חלשות", העיקר שלא נגיד שהגזענות נגד מזרחים חיה ובועטת, מעיפה אותנו לתחתית החינוך, החברה והכלכלה.

אין זה מקרה שיישובים כמו שוהם, כוכב יאיר, קריית אונו ואחרים נמצאים בעלית הטבלה. קל לנחש מי הרוב שמרכיב יישובים אלה, ועל כן המתאם בין מוצאה האתני של האוכלוסייה לבין הפריבילגיות להן היא זוכה. ציבור גדול נעדר מהנתונים הללו, כמו שנעדר משאר נתוני המדינה – ציבור מזרחיות ומזרחים, שנותר שקוף גם בנתוני הלמ"ס משום שיש כאלה שרוצים להמשיך ולטעון שאולי פעם הייתה אפליה נגדנו, אבל היא נעלמה.

הגיעה העת לדרוש מכל אותם חוקרים ומבצעי סקרים – הבה נתחו את הפערים בין אשכנזים למזרחים, תגלו לאוכלוסייה כולה כי השד העדתי נותר ומתפרץ המשכית לא על ידנו כי אם על ידי מייסדי המדינה, ממשיכיהם, ולדאבוני גם על ידי אלה שכביכול או לא כביכול, פועלים מול הממשלה בשם ה"מחאה".

המאמר מאת שולה קשת באתר "העוקץ"

מי צריך פריווילגיות? תשובה למאמר של תום מהגר | כתבות ברשת | יחסי הכוחות והגמוניה אשכנזית

המאמר נכתב כתגובה למאמרו של תום מהגר - מדוע פעילי שמאל אינם מתמודדים עם הבעיה המזרחית?

הכותבת מציינת מספר פריווילגיות כגון תואר אקדמי (ובוודאי במקצוע לא מעשי), שימוש מרשים בשפה כתובה ומדוברת, יכולת מיקוח, ידע משפטי ושימוש בכלים משפטיים, יכולת להתמודד עם ביורוקרטיה בלי להתייאש:
" זו צורת התנהלות יומיומית, טבעית, למי שזכתה לה. ובהרבה מקרים היא עובדת."

"...להיות משפטנית זו פריווילגיה, בין אם אני משתמשת בה רק לטובתי או גם קצת לטובת אחרות (אלטרואיסטי לגמרי זו כנראה אשליה). נדמה לי שכאן הנקודה שחסרה אצל מהגר - הכישורים האישיים שלי בלי ספק מועילים לי, השאלה אם הם יכולים להועיל לנשים נוספות, והאם זה ישתלם להן. למדתי משפטים כי אני חושבת שכן, ובינתיים אני לא מתחרטת. הצד של הרעים-מאוד לא הולך לוותר על שימוש בכלים משפטיים כל זמן שהם עובדים לטובתו, ומישהו (שלרוב די שונה ממני) נדפק מזה. בשביל "להצמיח כוחות בצניעות ובלי פריוולגיות”, השכונות לא צריכות אותי. שכל, כריזמה ויכולת ארגון יש לאנשים גם בלעדיי. תואר רלוונטי, לא תמיד. באופן מאוד עורכדיני ומאוד לא אנרכיסטי, אני מוכנה לשחק עם המערכת כדי שמישהו יקבל משכורת, קצבה, או ימשיך את חייו בלי רישום פלילי."

המאמר בבלוג של מעין נייזנה

שייך לקטגוריה ראשית:
מדוע פעילי שמאל אינם מתמודדים עם הבעיה המזרחית? | כתבות ברשת | יחסי הכוחות והגמוניה אשכנזית

הכותב טוען, שפעילי השמאל פועלים בשם מהגרים ופלסטינים תושבי השטחים, ותוך כך מממשים את עצמם ויכולותיהם, ומקדמים את הקריירה והמעמד של עצמם. על מנת לגלות סולידריות ולפעול פוליטית עם הקבוצה המזרחית המוחלשת, יש לפעול, לטענתו, תוך ויתור על צבירת הון חברתי, פוליטי או כלכלי, ואף ויתור על מימוש הכישורים האישיים. זאת כדי לצמצם את הפערים ולאפשר צמיחת כוחות בתוך הקבוצה המזרחית, שיהוו את הקול שלה.

"בעוד שפעילותו של השמאל בשטחים הכבושים ובישראל הינה משאב, שמתורגם לשעתוקה של הגמוניה פוליטית אשכנזית, הפעילות עם מזרחים עלולה להיות לא מתגמלת, לא "סקסית" וכרוכה במתחים שאינם פשוטים. זו פגיעה במעמד.
זו הסיבה לדעתי שקיימת נטייה כל-כך ברורה בשמאל לדיבור והתעסקות בשטחים הכבושים ובמצבם של מהגרי עבודה ופליטים. כרגע, אין נכונות לפתוח את תיבת הפנדורה המזרחית-אשכנזית, משום שלמעשה היא תחתור תחת מעמדה ההגמוני של הקבוצה שמרכיבה את השמאל הישראלי האשכנזי. אולם לדעתי זה אחד המפתחות שעשוי להציל את השמאל. אם פעיליו לא ישכילו להתמודד עם הסוגיה הזו, הם יוותרו בלתי-רלוונטיים לחברה הישראלית."

המאמר של תום מהגר באתר "העוקץ"

שייך לקטגוריה ראשית:
ביקורת על התערוכה "דיוקן תימני" במוזיאון ארץ ישראל, תל-אביב | כתבות ברשת | יוצאי תימן, תרבות ואמנות

לכל תימני יש שם

התערוכה "דיוקן תימני", בה מוצגים צילומים מראשית ימי הציונות ועד קום המדינה,  מלמדת על האופן שבו משתמרים יחסי הכוח בשדה האמנות בישראל. האוצר ממצב את עצמו כחוקר ביקורתי המבצע מהלך היסטורי, אך למעשה הוא תורם לאשרור הסדר שכנגדו הוא יוצא, ובעיקר משתמש בתימנים ככלי להשגת מטרה שלתימנים אין כל קשר אליה.

האוצר גיא רז ממצב את עצמו כבעל ראייה חברתית ביקורתית, אולם אני מתקשה להסכים למיצוב זה. סקירתו משקפת את התרבות התימנית מנקודת ראות אשכנזית. מכותב הטורח להציג את עצמו כביקורתי הייתי מצפה לקצת יותר. היה עליו לתת מקום גם לכתיבה של תימנים על התרבות שלהם ומשמעותה בעיניהם. בנוסף, לא נעשה מאמץ ראוי לזהות את שמות המצולמים.
רז ראוי לקרדיט צנוע על איסוף החומר והצגתו ולהרמת גבה באשר לפירוש שהוא נותן למעשה זה, לתיאוריו ההיסטוריים של התימנים, הצלמים ותהליך הצילום ובעיקר לתמיהה על הקרדיט המוגזם אותו הוא מבקש לקבל.

המאמר מאת רפי שובלי באתר "העוקץ"

שייך לקטגוריה ראשית:
חזקים על לוד | כתבות ברשת | יחסי הכוחות והגמוניה אשכנזית

חזקים על לוד
"הפרויקטים עתירי התקציב "כפר איילים" ו"עושים שכונה", המשווקים לסטודנטים כתוכניות דגל להצלת העיר לוד, הם פני המדיניות החברתית-כלכלית בישראל: משקיעים בחזקים וכל היתר יקבלו פירורים ויאמרו יפה תודה."

"לכאורה, התגייסו נושאי הדגל החברתי להציל את העיר לוד. להציל אותה כנראה מעצמה ומתושביה, שאינם ראויים ומתאימים לעזור לעצמם. תושבות/ים חלשות ועלובות עד כדי כך, שיש להביא "אוכלוסייה חזקה" לתוכם. החזקים, הם אינם באים סתם ככה. צריך להתחנף אליהם, צריך לתקצב אותם. ברור להם, לאוצר ולדנקנר, כי התושבים החלשים, מי שהם עצמם החלישו לאורך שנים, אינם יכולים להתמקח. הם ייקחו כל פירור ויגידו תודה. יש להם ברירה?"

רותי לביא גם פגשה את הסטודנטים המיועדים לתכניות אלה: "ניסיתי להסביר לסטודנטים שהממתק הזה המוצע להם נוצר על חשבון חיי אחרים, כי הוא מורעל ומרעיל (לא במילים אלה, כמובן, כאן אני פשוט משתפת בכאבי ובתסכולי). חלקן כעסו, ואפשר להבין אותן/ם. אפשר גם להבין כי במדינה שלנו, מי שכבר הצליח להגיע ולהיות סטודנט הוא פעמים רבות מאותה אוכלוסייה חזקה המורגלת בנתינת נדבות, בצדקה במקום בצדק."

המאמר מאת רותי לביא באתר "העוקץ"

על עמותת איילים:
עמותת איילים הקימה 11 כפרי סטודנטים בנגב ובגליל, בהם מתגוררים סטודנטים במהלך לימודיהם באזור, מתנדבים בקהילה ומקבלים מלגות ומגורים. בפעילות של עמותת מבט עם מתנדבי שנת השירות של איילים, למדנו איתם על הפערים הבין תרבותיים בהם הם נתקלים – בינם לבין עצמם, ובינם לבין הסביבה אליה הם מגיעים.

מאמרה של אווה אילוז - עייפנו מהעדתיות | כתבות ברשת | יוצאי מרוקו

מאמר ארוך ומרתק, שנע בין גוון אקדמי לצבעים מסיפורה האישי והרב-תרבותי של אוה אילוז, יהודיה צרפתיה ילידת מרוקו, שלמדה גם בארה"ב ולבסוף עלתה לישראל ונישאה כאן לגבר אשכנזי.
המאמר מבכה את החד-ממדיות שנוצרה פה ומתגעגע למגוון של זהויות ולעושר תרבותי.
זה נאמר גם באחת התגובות המעניינות למאמר על עמותת איילים באתר "המעברה"  (ראו למשל בתגובה של  מתן).

"בלי כל מאמץ נענו בין העולמות, הדתות והשפות השונים, בלא כל תחושה של בלבול או חציית גבול. עולם אחד ובו קבוצות ושפות רבות."
לשאלה אם יש אפלייה כנגד מזרחים בארץ עונה אילוז ללא היסוס - כן. ובהמשך היא מונה את רשימת ההסברים לאותה אפליה, המקורות להדרה המתמשכת של מזרחים בידי האליטה האשכנזית בישראל.
 
המאמר הזה ב"הארץ" הוא ראשון בסדרה שכתבה אוה אילוז, וכבר גרר תגובות רבות ברחבי הרשת וגם ב"הארץ" עצמו.

שייך לקטגוריה ראשית:
באיזה סוג של מוזיקה משקיעה המדינה? | כתבות ברשת | תרבות ואמנות

בזמן שבאופרה מצחצחים את השטיחים בטרקלינים, גופים שעוסקים במוזיקה מזרחית קלאסית בקושי מצליחים לשרוד. דו"ח של קואליציית "ליבי במזרח" שיצא לפני כשנה מציין, כי כ- 95% מתקציב משרד התרבות למוזיקה הולך על מוזיקה מערבית-קלאסית. על הפירורים נלחמים כל השאר- מוסדות תרבות מזרחית, ערבית, אתיופית וכו.'
 
המאמר משלב 3 סרטוני וידאו. מאת אופיר טובול באתר "קפה גיברלטר"

שייך לקטגוריה ראשית:
מדוע חג המימונה הוא קשה לעיכול בציבוריות הישראלית? | כתבות ברשת | יוצאי מרוקו

החג הזה אולי מעצבן אותנו כי הוא עומד בסתירה לכל מה שאנו רגילים בחגים האחרים: זהו חג מרוקאי עם גוונים מטריארכליים, כלומר, חג שמבטא פטריוטיות מרוקאית אתנית ולא לאומיות ציונית. חג שקורא תיגר נגד ההפרדה הבינארית שיצרה הפטריארכיה הציונית והפטריארכיה הדתית במדינת ישראל בין יהודים לערבים, בין נשים לגברים. חג שמקלקל את הרצף הנפלא של לוח השנה העברי ואת ההבניה של הקורבנות היהודית כבסיס לכיבוש ולתוקפנות נגד שכנינו הערבים. חג מלא שמחה שתקוע לנו אי שם בין פסח לערב יום השואה. והכי נורא, חג שאינו בשליטתה של ההגמוניה הציונית. זו הסיבה ככל הנראה שהחג הזה מוציא את כל השדים והשדות הגזענים מחוריהם, ואת כל הפוליטיקאים שרצים לבתיהם של קבלני הקולות ומצטלמים בפוזות נוטפות דבש ושמן מהמופלטות.

הגיע הזמן לחזור למקורות הסימבולים של החג ולהפוך אותו לחג של כולם, לחג של אחווה אנושית בין אדם לרעהו, לחג של עוצמה והעצמה נשית ולחג של שלום ואחווה בין יהודים לערבים ולמוסלמים. תרבחו ותסעדו.

המאמר מאת שירה אוחיון באתר "העוקץ"

עמותת איילים - יוצאים לפריפריה | כתבות ברשת | יחסי הכוחות והגמוניה אשכנזית

עמותת איילים הקימה 11 כפרי סטודנטים בנגב ובגליל, בהם מתגוררים סטודנטים במהלך לימודיהם באזור, מתנדבים בקהילה ומקבלים מלגות ומגורים. בפעילותנו עם מתנדבי שנת השירות של איילים, למדנו איתם על הפערים הבין תרבותיים בהם הם נתקלים – בינם לבין עצמם, ובינם לבין הסביבה אליה הם מגיעים.
 
באתר "המעברה" פרסמה נטע אלקיים סיפור בדיוני (?) ובקורתי על חוויותיה בטקס של העמותה. המאמר מעלה ביקורת על המשמעות החברתית של הפעילות, וגורר תגובות רבות ומענינות בקשת רחבה של דעות.
"אתם בוודאי תוהים מה לי, סטודנטית במכללה למורים, ילידת נתיבות שבנגב, ולחבורת יפי הבלורית הללו שטוענים שבאו ליישב את הנגב? ובכן, באותם ימים, לא שאלתי שאלות. המילגה הייתה מעל לכל ציפייה, הרוח הייתה התיישבות בנגב, ומי אם לא אני, גאה במוצאי, ובסביי וסבתותיי 'חלוצי-הנגב', שלא אלך על זה? עליתי אל המונית עם הגיטרה הקטנה שלי, ונסעתי. הנהג כבר קיבל הוראות לאן."

למאמר תגובות רבות, והדיון מעניין - כדאי לקרוא

מי נדחה על-ידי חוק ועדות הקבלה? | כתבות ברשת | אפליה עדתית

עתירה נוספת נגד חוק ועדות הקבלה
את מי משרתת ועדת הקבלה בישובים הקהילתיים ואת מי היא מדירה?
כתבתו של  אורי סבח על נדחי ועדות הקבלה באתר "עתיד משגב". זוהי קבוצת אזרחים תושבי משגב, הפועלת נגד חוק ועדות הקבלה בישובים הקהילתיים.

מי מפחד מיגאל עדיקא? שחקן מזרחי מובטל והוא יודע למה. | כתבות ברשת | אפליה עדתית, תרבות ואמנות

חצי שנה שהשחקן יגאל עדיקא כבר מובטל והוא יודע בדיוק למה: תעשייה של אשכנזים.

פורסם בבלוג של שלומית ליר
הראיון עם השחקן יגאל עדיקא בעכבר העיר מעלה מחדש בגילוי הלב האמיץ שבו את סוגיית מקומה של הזהות המזרחית במרחב הציבורי הישראלי.  כאשר עדיקא מספר על תסריטים שמדירים שחקנים שאינם מתנכרים לזהות המזרחית שלהם הוא יודע על מה הוא מדבר. כתבתי על כך לא מעט מאמרים בבלוג זה (ראו למשל עוד סדרה אשכנזית בעצם?, מי יטפל במטפל? ועוד ועוד).

הראיון עם עדיקא מעלה סוגיות הקשורות לזהות, חופש הבחירה, דיכוי מול שחרור, והיכולת לכונן חיים עצמאיים במציאות הישראלית. המימזיס המעוות שבסדרות טלוויזיוניות סטריאוטיפיות שאינן מאפשרות לשחקנים מזרחים לשחק תפקידים משמעותיים ולהביא לידי ביטוי את ההווי ממנו הם מגיעים מעלה את השאלה עד כמה פרט או קבוצה מדוכאים יכולים להשתחרר מהתסריט החברתי המנמיך המולבש עליהם בכוח.

במקרה של החברה הישראלית ניתן להוסיף ולשאול כיצד ניתן להתמודד מול ייצוגים סטריאוטיפיים בינאריים של  מרכז מולבן (בזהות מערבית מדומיינת) אל מול שוליים כהים המושמים ללעג ולשכתב את התסריט הקולקטיבי באופן שיאפשר לזהות המזרחית להתקיים כסובייקט אל מול סובייקט במארג החברתי.

עדיקא איננו לבד בתובנות שהוא מעלה. לאחרונה יזמו מספר ארגונים חברתיים בהם מרכז תמורה, ממזרח שמש, והקשת הדמוקרטית בשיתוף עם פעילים מרכזיים בשדה כמו שירה אוחיון, אורטל בן דייל, יובל עברי, יורם בלומנקרנץ, אלי ברקת ועוד קמפיין לחלוקת צודקת של משאבים, תוך הפניית תשומת הלב הציבורית לתקציבים המזעריים המוקצים לתיאטראות, להקות ותזמורות "מזרחיות" ביחס לאלו ההגמוניות.

הפתרון הוא לא להכנע לתכתיבים התרבותיים המרדדים והסטריאוטיפיים, אלא ללחום על תקציבים ובעיקר להמשיך ליצור גם אם הדבר נחשב לתרבות אלטרנטיבית. עוד תסריטים, ספרים, מוזיקה עם עומק ונוכחות המביאה את המזרח-תיכוניות בקצב שלה, במבטא, ובעושר הבלתי נדלה. פעולה זו חשובה לא רק לשם מתן תפקיד לשחקן זה או אחר אלא כדי לייצר כאן חברה רב-תרבוית שוויונית יותר.

שייך לקטגוריה ראשית:
לך תצטיין! - רק 10% מהמרצים הבכירים באקדמיה הם מזרחים | כתבות ברשת | אפליה עדתית, יחסי הכוחות והגמוניה אשכנזית

מאת אדמית פרא

דוח OECD שקבע השבוע כי ישראל נסוגה בזמן שהעולם צועד קדימה, הזכיר לאדמית פרא כי רק 10% מכלל המרצים הבכירים באקדמיה (קרי דוקטורים עם קביעות במוסד אקדמי) הם מזרחים. מתוכם, אחוז אחד מייצג את הנשים המזרחיות. אם כך, איזה סיכוי יש לאישה מזרחית להגיע למעמד הנכבד הזה?

דוח OECD שקבע השבוע כי ישראל נסוגה בזמן שהעולם צועד קדימה, הזכיר לי שיחה עם אחד המרצים באוניברסיטה, שהפתיע אותי עם הנתון הבא: רק 10% מכלל המרצים הבכירים באקדמיה (קרי דוקטורים עם קביעות במוסד אקדמי) הם מזרחים. מתוכם, אחוז אחד מייצג את הנשים המזרחיות. אחוז אחד?? השתוממתי, אם כך, איזה סיכוי יש לאישה מזרחית להגיע למעמד הנכבד הזה? סיכוי של אחוז אחד, השיב לי המרצה, אשכנזי אגב, ומיד הוסיף ש"גם זה משהו" לנוכח המבט המיואש שלי.
אבל לא זה מה שהטריד את מנוחתו. איך זה, שאל מתוך סקרנות אמיתית, שבישראל 2010 אין ייצוג הולם של מזרחים באקדמיה? הרי דור שלם עבר כאן מוביליות חברתית, אז איפה הם?

אם ננסה לענות על השאלה הזאת ברצינות, ניתן להניח שתי הנחות בסיס:

1. המזרחים מעדיפים לדלג על האקדמיה ולבחור בעיסוקים אחרים.
2. המזרחים מגיעים לאקדמיה, אך עוזבים אותה לאחר התואר הראשון או השני. כלומר, לא מגיעים לדוקטורט ומשום כך אין להם ייצוג הולם בסגל הבכיר.
הרשו לי להדוף את הטענה הראשונה בעלת הניחוח הגזעני משהו, המניחה כי המזרחי מעדיף "לעשות כסף" על פני לימודים גבוהים, מפני שהתרבות ממנה הגיע מכוונת אותו מגיל צעיר לרדוף אחר הממון ולא אחר העשרת רוחו. טענה זאת אולי הייתה נכונה לפני ארבעים שנה, בשעה שהאקדמיה כללה ארבע אוניברסיטאות בלבד והמודעות להשכלה גבוהה הייתה עדיין בחיתוליה.

לא בדקתי את הנתונים, אבל אני בטוחה שאחוז המזרחים המסיים תואר ראשון גבוה בהרבה מ-10%, בייחוד לאור המכללות הרבות המעניקות היום תואר ראשון. זה מביא אותנו להנחה השנייה: המזרחים מגיעים לאקדמיה, אבל לא מגיעים לדוקטורט. רק אחוז קטן מהם ממשיך הלאה ואחוז עוד יותר קטן מתקבל לסגל הבכיר באוניברסיטה, אבל מה זה קטן, פצפון, ביחס לחבריהם האשכנזים המאכלסים את 90% האחרים.
מאיפה מגיע הפער הזה? מה נתקע שם בין התארים?

שייך לקטגוריה ראשית:

שתף